נורית גרינברג

מאת יהל אוראל


הסקרנות של ילדים קטנים היא זו שדוחפת אותם לחפש, לנסות וללמוד, אך עם הזמן והגיל היא עשויה להיעלם. לא כך אצל נורית גרינברג, חיפאית פעילה בשנות השישים לחייה. אצלה יש מקום לאותה ילדה קטנה וסקרנית שלא מפסיקה לחקור וללמוד. נורית עושה ומיישמת, ממוקדת מטרה ומגיעה לתוצאות מעשיות.

בגיל 54 פוטרה נורית מעבודתה כמנהלת חשבונות בכירה מסיבות שאינן קשורות בה ואחרי 11 שנה בתפקיד.

משלא הצליחה למצוא עבודה אחרת בתחום בשל גילה ומומחיותה, החליטה להרשם לקורס הנחיית קבוצות. עם תום הקורס כעבור שנתיים לא מצאה עבודה ופנתה לפסיכולוגית תעסוקתית. בסוף השיחה אמרה לה הפסיכולוגית: "אמרת לי שפעם למדת קורס מורי דרך, ושאת מדריכת טיולים. כשדיברת על זה טון הדיבור שלך והמבט בעינייך השתנה, אפילו הפנים שלך נעשו רכות יותר... למה שלא תחזרי להדריך טיולים?"

הרעיון הזה שינה לנורית את החיים. היא עשתה קורס לנהגי מוניות כדי לנהוג ברכב תיירות ועם הרישיון החדש עבדה כשנתיים אצל מדריך טיולים נדיב שאהב לעזור לאנשים בראשית דרכם. היא הדריכה בהצלחה רבה תיירים ברכב שלו, אבל רצתה להיות עצמאית. היא שחררה חסכונות, לקחה הלוואה והפכה למדריכת טיולים עצמאית במכונית משלה. בדיוק כפי שרצתה.

בתקופת הקורונה, נורית מעבירה "טיולים מהכורסא" בזום מטעם "חדרים", "בית מילר"ועוד קבוצות. לרוב בהתנדבות. יש לה ידע אדיר והיא יודעת להעביר אותו בצורה מעניינת. כדי לשפר את ההרצאות היא לקחה קורס אינטרנטי של לשכת העבודה ולמדה איך לספר סיפור במצגת. על הדרך היא גם למדה הקלדה עיוורת. שיהיה! נורית גם מעבירה הרצאות על ניהול כלכלי של משק הבית מטעם 'פעמונים'. וגם את הפליטים חסרי הזכויות, אינה שוכחת, ותורמת מכספה כדי שיוכלו לקנות אוכל ולשלם שכר דירה.

בוקר אחד עלה אצלה הרעיון לכתוב ספר לנכדים. והופ - הספר "לטייל עם סבתא נורית" יצא תוך ארבעה חודשים. נורית חילקה אותו באהבה בין נכדיה ואף מכרה לא מעט עותקים. כשביקשו בכיתה של הנכדה שלה נוכחות של הורה מלווה, הנכדה הביאה את סבתא נורית... נורית שאלה את הנכד שלה בגאווה 'לכמה ילדים בכיתה שלך, יש סבתא עם רישיון על מונית?' והנכד אמר 'אני מתאר לי שאף אחד, אבל זה לא כבוד גדול... אבל להגיד שסבתא שלי מדריכת טיולים, זה כבוד גדול...'

בזמן לימודיה של נורית לתואר שני בתחום 'המקורות התרבותיים של ההלכה היהודית' באוניברסיטת חיפה, נפל לידיה הספר "האבודים" של דניאל מנדלסון. הסיפור המרגש גרם לה להפסיק את לימודיה ולהתחיל לחקור את המשפחה שלה מתוך הבנה שאם היא לא תעשה זאת, זה פשוט לא יקרה. כשלושים שנה קודם לכן, עם מות סבה וסבתה, היא לקחה מביתם ניירות, מסמכים, אלבומי תמונות וגם ספר שסבתא שלה אהבה. כשהחליטה לחקור את סיפור המשפחה, פתחה את הניירות והמסמכים הכתובים בגרמנית וגייסה את אבא שלה, בן 93. כמתורגמן ומגיה. ביחד הם דנים ונעזרים במידע שנמצא באינטרנט. בניירת המשפחתית נמצא ערך שסבא שלה, ד"ר גדעון פרוידנברג כתב על אפלטון עבור האנציקלופדיה העברית. הערך לא הודפס מעולם. כשראיינו את פרופ' ישעיהו לייבוביץ, העורך האחרון של האנציקלופדיה, הוא התוודה שהוא מאוד רצה שד"ר פרוידנברג יכתוב את הערך על אפלטון כי אין בארץ מישהו מומחה לאפלטון כמוהו, אבל היתה התנגדות מצד פרופ' קלויזנר שרצה לכתוב את הערך בעצמו.

במחקר 'גילתה' נורית גם את סבא של סבא שלה, איש אופנה שהגיע לברלין בגיל 55, שנחשב אז גיל מופלג. עבורו זה לא היה מאוחר להתחיל לממש את עצמו ולהמשיך כך 31 שנים עד שנפטר בגיל 86. נורית קראה רבות על ברלין במאה ה 19 ותחילת המאה ה20 וסקרה תמונות שהראו את העיר אז כדי להבין את דמותו ואת התקופה בה הוא חי, לאיזו חברה הוא הגיע ואיך הוא השתלב בתוכה. נורית כבר כמעט בסוף הספר על המשפחה, ואף נרשמה לקורס כתיבת ביוגרפיות. היא פעילה מאוד בצוות "מרחב תיעוד" של המרחב ליזמות 60+ בחיפה -קבוצת למידה משותפת לבני הגיל השלישי שעוסקים בתיעוד סיפורי חיים בהנחיית רותי פרנסדורף, מתעדת מקצועית, ואף היתה שותפה להקמת המיזם.

לנורית יש סדר יום קבוע הפתוח לשינויים. היא קמה מוקדם, יושבת שעה עם קפה מול הנוף שנשקף בחלון, או קוראת. אין לה טלוויזיה והיא לא צופה בתכניות במחשב. אחר הצהריים היא יושבת עם בן זוגה מול אותו נוף, לשתות קפה ולשוחח. בין לבין היא מתרגלת את המוח עם תרגילים שמאתגרים את החשיבה, הריכוז והמיקוד, ומשתדלת 'לעשות הליכה' לפחות שלוש פעמים בשבוע. לאחרונה גילתה 'שמורת טבע' ליד ביתה, והחלה לתעד בתילום את הצבעים המשתנים של הפריחה. היא מכינה תבשילים מצמחי מאכל שהיא אוספת וחולמת שזקנים יתחזקו את המקום ויבנו שם שביל ואולי ספסלים.

בשלב זה אין לנורית זמן להוציא זאת לפועל בעצמה מרוב עיסוקים, אך אין ספק שגם זה יקרה, כי אצל נורית באמת 'אף פעם לא מאוחר'.

"אני כנראה אדם מאד סקרן". נורית מעידה על עצמה. "אני לא מפחדת מקשיים ומכישלונות, אני לומדת מהם. לפעמים אני אוהבת להיכשל כדי ללמוד מזה. כשאני לומדת משהו חדש, אני עושה בו את כל הטעויות האפשריות כדי ללמוד איך לצאת מזה." המוטו שלי הוא 'מטעויות לומדים'. היום אני מרגישה הרבה יותר יצירתית מאשר בעבר. לא הייתי חוזרת לשום תקופה אחרת..." היא מסכמת. "זו התקופה היפה ביותר בחיי'.



צילום: רותי פרנסדורף


פוסטים אחרונים