כשיעל הייתה בת תשע היא בקשה שארשה לה "קעקוע" בהתחלה אמרתי לא. למה? לא יודעת, חשבתי על דלקות וזיהומים. אני אחות. ככה אחיות חושבות. אחרי הלא, בא כן רפה. ואחרי, מצאתי עצמי עם שלוש בנות בביתו השכור של סטודנט לאוירונאוטיקה שמימן לעצמו לימודים בקיעקוע.

יעל קבלה ענף פורח שהקיף את קרסול רגלה השמאלית.

מאז השתנתה דעתי על קיעקוע. אני בעד וגם אוהבת את הפרחים התמימים שמקיפים את הרגל של יעל, כמו שאני אוהבת את הצלקת שנשארה לה בתחתית הסנטר מנפילה בגיל שלוש.

אני אוהבת קעקועים, צלקות, קמטים, אפילו כתמי שמש, כי הם החיים שהיו לי ושיש לי. טוב לא צריך להגזים בענין של כתמי שמש שמעידים על חשיפה מסוכנת, אבל זאת אני ובצעירותי שכבתי שעות בשמש מרוחה במשזף נורא שנקרא שמן אגוזים. ובאשר לצלקות: יש לי סמני הריונות על עור הבטן,
שלוש צלקות  בגב, אינספור נקודות חן זקנות וצעירות.
יש לי קמטים והרבה. חריצים עדינים מסביב לעיניים, שתי תעלות שיורדות מכנפות האף עד לצידי הפה, קוים דקיקים לאורך השפה העליונה חריץ בין הגבות, ופסים דקים לרוחב המצח. זה ביום טוב. ביום רע מעמיקות התעלות, העדינים הופכים לחריצים, הקוים לרשת.

ככה הפנים שלי מדברום איתי ועם העולם. "את נראית לא טוב" אומר בעלי ואני יודעת שהוא מתכוון לחריצים ולרשתות ולתעלות. הוא צודק.
ואני, שכואב לי בלחי, אפילו לא צריכה לענות ומיד באה הצעה לעזרה ואפילו לחיבוק מנחם. הקמטים שלי מדברים, ומה שהם אומרים הוא הכי נכון ואמיתי. צריך רק לדעת לקרוא אותם. אפשר להציע תוכנית לימודים חדשה למשרד החינוך נקרא לה "קמטים מדברים". הפרק יהיה "הכרות עם קמט", והמשפט הראשון יאמר כך: "קמטים הם שפה שבה בני אדם לומדים להרגיש בני אדם.

​

מאת: בתיה תמיר.