גינה קהילתית בשכונת "נווה שאנן" בחיפה
פורסם בתאריך ה- 25.04.2021, מאת: גילה בן דוד
את פנינה פגשתי בגינה לבושה בבגדי עבודה עם נרתיק מזמרה בכיס האחורי, משקה כמה עציצי גרניום "כי יהיה חם היום". עוד לפני שהתיישבנו על ספסל העץ כדי לדבר על הגינה וכל מה שקשור, היא הראתה לי בהתלהבות איך צמחו להם פרא צמחי ולריאנה רפואית שמהם מפיקים טיפות ולריאן להרגעה. על הצמחים טיילו להנאתם מיני מזיקים שאותם היא ריססה במי סבון כי הדברה כימית זו מילה גסה כאן, בגינה. הכול כאן טבעי, הכול אורגני.
הגינה הקהילתית, "גינת השבשבת", נמצאת בפאתי גבעת השבשבת, פארק עירוני שנבנה בשנות ה-50 והפך להיות מקום מיתולוגי בתולדות השכונה. דורות של ילדים השתובבו כאן בילדותם לרגלי השבשבת הגדולה. כעת הם חוזרים לכאן, סבים וסבתות, עם נכדיהם ונכדותיהם ליהנות מהגינה הקסומה שצמחה כאן. גינת ירקות, פרחים, עצי נוי ועצי פרי, קקטוסים ומטפסים, עציצים פורחים, שבילים ומדרגות אבן, פינות ישיבה מוצלות... ועוד ועוד. מקום של היקסמות.
"איך את מרגישה כשאת פותחת כאן את השער כמעט מדי בוקר ורואה את כל הקסם הזה?" שאלתי את פנינה. "בעיני זו קודם כל דאגה... כמו דאגה לתינוק שצריך להאכיל ולהשקות כדי שירגיש טוב. מעבר לזה כמובן יש בי סקרנות לראות מה חדש בגינה, מה נבט, מה נבל, ויש בי שמחה לראות גידול שמצליח ויש פירות ויש סיבה לבוא הנה, כי הגינה בשבילי היא קודם כול מקור של אוכל. החזון עדיין לא הושלם, וזה בעיקר מה שדוחף אותי להמשיך ולפתח את המקום. חשוב לי להראות שגינות קהילתיות יכולות בין היתר לספק גם מזון. המקום לא גדול ומובן שאינו יכול 'למלא את המקרר' של כל השותפים לגינה, אבל הוא מעין פיילוט לשיטה אחרת של גידולי חקלאות.
ראשית, הוא מראה שאפשר לגדל ירקות גם בעיר, כל אחד בסביבה שלו, אם זה באדניות במרפסת או בחצר הבית או אפילו על גג הבניין המשותף (תופעה שצוברת תאוצה). אנחנו עובדים כאן בשיטת ה"פרמקלצ'ר" שזה אומר לעבוד עם הטבע ולא נגדו. כמו בטבע, גם כאן אנחנו מערבבים את סוגי הצמחים. לא מגדלים רק גידול מסוג אחד שגורם לריבוי של מזיק אחד המאפיין את אותו הגידול, אלא ריבוי סוגי הגידולים יוצר מגוון גדול של חרקים. כיוון שבטבע יש תחרות, נוצר בדרך זו איזון אקולוגי בין המזיקים לבין מי שטורף אותם. ברגע שמרססים – משמידים את כל החרקים גם את אלה הטובים וגם את אלה המזיקים. הגינה שלנו היא אורגנית, אנחנו לא מרססים ולא מדשנים בכימיקלים רעילים, אלא מדשנים את האדמה רק בקומפוסט, שאותו אנחנו מכינים כאן, ובכך אנחנו מעשירים את האדמה במיקרואורגניזמים טובים. בפעולות אלה אנחנו מחקים את האופן שבו הטבע מאפשר לצמחים להתפתח.
דוגמה לסוג ההתערבות שאנחנו כן עושים אפשר ללמוד מסיפור החולד שחופר לו אצלנו מחילות מתחת לערוגות, ולשמחתו מוצא לו שורשים רבים למאכל. גיליתי באינטרנט שאחת השיטות להבריח את החולד זה רעש. חולד לא סובל רעש. אנחנו תולים פחיות של משקאות על חוטים, קושרים אותן למוטות ברזל שתקועים בתוך המחילות וכך הרעש עובר למחילה. כשאנחנו רואים תלוליות עפר סימן שהחולד הגיע, מייד אנחנו תוקעים עמוד מתכת בתלולית והחולד שעבד כאן במרץ וחפר וחפר, טעם, שמע רעש וברח! זו דוגמה לשיטה להרחקת חולדים בלי להשתמש ברעל.
בגינה שלנו אני מרכזת ומדריכה את כל נושאי החקלאות – מה לזרוע, מה לשתול, איפה ומתי. מעבר לעובדה שגדלתי במושב (רמת צבי) עם פרות, לול תרנגולות וגידולי מספוא, למדתי בתיכון חקלאי והאדמה מאז ומעולם הייתה לי בתוך הידיים. בנוסף לכך עברתי קורס פרמקלצ'ר, ולמדתי במסלול להנהגת הבריאות של אורי מאיר ציזיק את הנושא של בריאות קהילתית – איך להתנהג עם המזון, איך להתנהג עם עצמנו ולהיות רגועים יותר, ואיך לשפר את הסביבה שלנו בתקופה של ריבוי זיהומים סביבתיים כך שהגוף שלנו בכוחותיו הטבעיים יוכל להבריא ולמנוע מעצמו מחלות.
אנחנו כאן בגינה מרכזים הרבה ידע ולא מעט ניסיון שאותו אנחנו חולקים בנפש חפצה עם כל מי שרוצה לנצל פיסת אדמה קטנה ומעט שמש ומים ולגדל בעצמו ובביתו. פה לומדים תוך כדי עשייה והתנסות איך ממש עושים את זה. החברה המודרנית התרחקה מאוד ממקורות המזון שלה, אנחנו כבר לא יודעים מה מכיל המזון שאנחנו אוכלים, איזה תהליכי עיבוד הוא עבר, היכן גידלו אותו, וכמה זמן הוא עמד בקירור לפני שהגיע לשולחן שלנו. כאן אנחנו לומדים מהי חקלאות אורגנית ובריאה. מבחינתי זה סיפוק גדול לשמוע מישהו מספר איך הוא אכל את המלפפון הראשון שהוא גידל באדנית שלו במרפסת.
הייחוד בגינה שלנו הוא באופן שבו היא משתלבת עם צמחיית החורש שגדלה כאן. אומנם השפענו ושינינו את המארג הטבעי, אבל אנחנו שומרים על הזרימה הטבעית של הצמחייה המקומית עם הגידולים שאנחנו שותלים, תוך כדי שילובם עם האבנים, הסלעים והאדמה של המקום. יש כאן הרמוניה, אנשים חשים בזה וזה מה שמושך אותם לבוא לכאן, לנשום אוויר, להריח, לספוג את כל מה שקורה כאן וליהנות.
בגינה שלנו הערוגות משותפות, כולם עובדים יחד, אני מחלקת את העבודה בהתאם לצורך וליכולות של האנשים. שותלים, זורעים, גוזמים, עודרים, מנקשים, מנביטים, משקים – כל אחד לפי רצונו ויכולתו. במפגשים שלנו אנחנו מכינים ומבשלים יחד את התוצרת מהגינה אם זה סלט ירקות, לוביה באין-סוף מתכונים, חצילים על האש, מרקי ירקות נפלאים. המתכונים מתפרסמים באתר שלנו ובלוח המודעות במקום, ואפשר לומר שיש כאן חוויה קולינרית מעצימה..."
פנינה מדן נשואה ליואב ולהם שלושה בנים בוגרים. פנינה למדה אומנות באוניברסיטת חיפה ועסקה בהוראה בבית הספר הפתוח בנווה שאנן. היא לימדה אומנות, תקשורת (וידאו), תקשוב ולימודי קיימות וסביבה תוך שילוב בין התחומים. כבר כמורה הקימה פנינה גינת ירק בבית הספר, ולאחר יציאתה לגמלאות התמקדה בהקמת הגינה הקהילתית בשכונה.
"הכול התחיל לפני שש שנים מערוגה אחת בתוך מגרת עץ של ארון..." מספרת פנינה. לאט לאט המקום צמח להיות מקום של חגיגת חושים. העירייה תומכת במפעל הזה, היא נתנה לנו את המקום, מספקת לנו מים, עזרה בהקמת מערכת ההשקיה, תמכה בגידור המקום בפני נזקי חזירי הבר וכדומה. יחד איתי עובדים בקביעות ובמסירות אנשים ונשים בעיקר מהגיל שלישי שאליהם מצטרפים סטודנטים, תלמידים וקבוצות מתנועות הנוער.
בימי הפעילות בגינה מגיעים עשרות ילדים עם הוריהם. שותלים, זורעים, משקים ולומדים איך צומחת עגבנייה ואיך גדל תירס. כולם עובדים, יושבים יחד, יש שיח, יש אוכל (לא בזמן הקורונה), לפעמים יש מוסיקה. יש כאן גם לא מעט אירועים – כבת מושב חשוב לי להביא לקהילה את הפן החקלאי של החגים. אנחנו מוסקים זיתים בסוכות, נוטעים שתילים בט"ו בשבט, קוצרים חיטה ועושים זרים בחג שבועות ומשפחות וילדים מהסביבה הקרובה מגיעים לחגיגות שלנו. בזמן הקורונה הגיעו לגינה לא מעט גמלאים להפיג את הבדידות, לשבת כאן, לדבר, לספוג שמש ופשוט להבריא את הגוף והנשמה.
המקום הוא של הקהילה, הגינה פתוחה לכולם בכל ימות השבוע, לבוא, לשבת לנשום ולהריח, אנחנו מבקשים רק לשמור על המקום נקי, ולא לעבוד ללא הדרכת הצוות המקצועי של הגינה.
פרטים על הפעילות בגינה אפשר למצוא באתר הפייסבוק "גינת השבשבת", בבלוג בכתובת ginathashvshevet.blogspot.com או פשוט לבוא לרחוב מנדלי מוכר ספרים 11 בנווה שאנן. עכשיו, בחורף, נפגשים בגינה בימי שישי בין השעות 1100 ל-1300. כולכם מוזמנים ומוזמנות.
צילום: רותי פרנסדורף
Comments