ROLE MODELS לבניית חברה לא גילנית

פורסם בתאריך ה- 07.01.2021, מאת: עופר מרקמן

אני בר מזל, והמזל הזה איפשר לי לחיות חיים "לא-גילניים". מגיל צעיר היו סביבי בוגרים מעוררי השראה (ונכון כולם אומרים זאת על הוריהם, ועל כך כבר כתבתי). נולדתי וגרתי בעיר רחובות וביליתי בערד תקופה קצרה בילדותי.

סביי וסבתותיי נפטרו כולם כשהייתי מאד צעיר אז בפן המשפחתי היה לי מעט מאוד "זמן סבא וסבתא". ברחובות למדתי בשפרינצק, שם הייתה לי מורה להתעמלות עם סיפור חיים באמת מעורר השראה. המורה אילנה לוסטיג, מתעמלת ומורה מיתולוגית. ממנה קיבלתי מדלית זהב בשחייה בסוף התיכון כשכבר הייתה מבוגרת. שמור עימי הרגע הזה שהוצאתי הראש מהמים וראיתי להפתעתי שהיא הייתה השופטת, ואת הפתעתה כשהיא זיהתה אותי. מכל המדליות שמרתי דווקא המדליה הזו עד שילדי החלו להביא מדליות הביתה.

בערד יצא לי ללמוד עם המורה האגדי יוסף הדר שכל בית הספר עמד בתור למקהלה שלו, הוא עזר לי ללמוד שאני מזייף והיה זה דווקא השכן מר קדמון שסייע לי ללמוד תווים ולנגן חלילית, מה שהוביל אותי בסוף ללמוד לנגן במפוחית אצל אגדה אחרת, נגן המפוחית נגל.

בתיכון ברחובות חזרנו מערד ואני כבר הייתי עם קבעון שאני הולך להיות זואולוג, לאחרונה מצאתי מכתב ממנהל בית הספר ששלח אותי לאגדת זואולוגיה ושמירת הטבע, פרופסור מנדלסון. אני זוכר את הנחיתה אצלו בפעם הראשונה. כשעברתי מדלת לדלת וראיתי עוד ועוד שמות שבעיני היו שייכים לפנתיאון הזואולוגיה, ולא הפריע לי שלא רק אני נסעתי לאבו כביר באוטובוס מרחובות ושלא רק אני ירדתי בתחנה שהייתה משותפת למכון הפתולוגי ובית המעצר של ילדותינו. פרופ' מנדלסון היה בשבילי איפה שרציתי להיות ומה שרציתי להיות.

לימים למדתי ביולוגיה, התגלגלתי לעולמות הכימיה ופגשתי באמת שביל של אנשים שגם חיו סיפור חייהם מעורר התפעלות וגם זכו לכבוד הזה.

הסיפור של חיים לאורם של גיבורי תרבות ומדע היה סיפור משמעותי בחיי. לימים בני גיא זכה בפרס כתיבה של תחרות הכתיבה על גיבורי מדע שמחולק במסגרת פרס דן דויד ונפגשנו עם קבוצה של ROLE MODELS כשבמקרה כמה מהם היו מתחומי והיה מאוד מרגש להעביר את הלפיד הזה.

על ROLE MODELS לומדים בלימודי שינוי ובהיסטוריה. הם חשובים כידוענים אבל הם גם חלק מעמודי השינוי. יחד עם קבוצה מייסדת ואתוס קבוצתי.

אני רוצה לכתוב על שלושה דמויות שבעיני הם באמת ROLE MODELS לבניית חברה לא גילנית.

תמי וטאנאבה מחזיקה שם שהיה יכול להיות של השכנה ממול והיא באמת חיה חיים של השכנה ממול עובדת חרוצה עד גיל 59 כמעט לא חולה וכמעט לא מחסירה. מידי פעם מתעסקת בטיפוס הרים כתחביב. יציאתה לגמלאות הייתה הזדמנות להשקיע בתחביבה וארבע שנים אח"כ בגיל 63 הייתה לאישה המבוגרת ביותר שטיפסה על האוורסט. היא המשיכה לטפס ולהתאמן וגם נפצעה פציעה קשה אבל זה לא עצר אותה ועשור אח"כ לאחר פציעה בת שנתיים, השלימה שוב טיפוס לפסגת האוורסט. שם פגשה רק את שיאה הקודם אותו שברה.

שנה אח"כ נבחרה לאזרחית השנה במחוזה.

סוג אחר של ROLE MODEL מבחינתי הוא הנשיא לשעבר פרופ' אפריים קציר שנבחר כנשיא זמן מה אחרי מות אחיו בפיגוע בש"ת לוד. הוא היה הנשיא של מלחמת יום הכיפורים, של ועדת אגרנט, של המהפך, של ביקור סאדאת ושל "שערוריית פלייבוי "בהחלט די התרגשות לסיים נשיאותו לאחר כהונה אחת. הוא לא הסתפק ופתח בעצם בקריירה חדשה, הוא הקים מחלקות לביוטכנולוגיה באוניברסיטת תל אביב, וברשת אורט שם דרך אגב הייתי חלק מהסגל למעלה מעשור. היו לו הישגים עצומים אחרי הנשיאות ויצר יצירה מלאת משמעות. אני זוכר אותו בז'ורנל קלאב של הקבוצה שלו במכון ויצמן עם תרומה משמעותית שלו, זוכר גם, ומעבר לכבוד וההערכה, את הערותיו החדות וההומור החד שלו. אני זוכר אותו גם מגיע לחגוג עם תלמידו פרופ' נתן שרון, יום הולדת ואני הייתי שותף בארגונו. קציר על כיסא גלגלים והיה בהחלט מסמר הערב עם הערות שנונות וברכה מאלפת.

הטיפוס השלישי שמעניין אותי לכתוב עליו הוא שאול לדאני. לא הכרתי אותו אישית אך מדובר באחד הספורטאים הפעילים בארץ, אשר גיל לא עצר אותו והמשיך להתחרות ולהשיג הישגים עולמיים כולל לייצג את ישראל באולימפיאדות, ולקטוף שיאי עולם. שאול לדאני השתתף במרתון תל אביב בשנתו השמונים והוא עדיין כאן. אני גדלתי על זה ששאול לדאני הולך בשנתו (השישים, השבעים, השמונים והתשעים).