זעקת הקשישים: "לקחו קבוצה שלמה ומצאו פתרון - לכלוא אותה"

מתוך: כתבה בוואינט. פורסם בתאריך ה- 19.05.2020, מאת: נחמה שירלי פרקש

משבר הקורונה הראשון אולי מאחורינו, אבל בני השבעים פלוס רותחים מזעם, ויש להם סיבות מאוד טובות. יום בהיר אחד, וללא הכנה, אמרו להם להישאר בחדרים וזרקו את המפתחות. ההמלצה המקורית למל"ל כללה אמנם את החובה של בדיקות רפואיות, אבל רק תחת הלחץ שהפעיל משרד הבריאות על השרה גמליאל וחברי הוועדה. היא עצמה יצאה מעל כל במה נגד בידוד גורף לכל הוותיקים בניגוד להמלצת משרד הבריאות. המלצה זו, כאמור, הייתה רלוונטית לזמן קצר, ונדחתה על הסף, אחרי התנגדות נמרצת של נציגי הגמלאים.

זה לא מרגיע את בני השישים ושבע. "גם אם המטרה המקורית הייתה לטובתנו", הם אומרים, "לא יתכן להפלות מגזר שלם על בסיס גילנות. יש כאן זעקה של מגזר שלם שהוכנס לבידוד כפוי תחת מסע הפחדה אימתני, ואף אחד לא שומע אותו. עצם הרעיון של מידור קבוצה שלמה מהציבור, עם או בלי קשר למתווה, הוא פסול. תפסיקו להתייחס אלינו כאל אנשים חסרי אונים, חסרי בינה וחסרי אחריות. אם הגענו עד הלום סימן שאנחנו עושים את זה די טוב". שיחה עם המורדים שלא מוכנים יותר לשתוק, או שמישהו יכנה אותם - קשישים.

הטלאי הירוק

לד"ר ניצה ירום, 77, פסיכולוגית קלינית ותיקה מתל-אביב, אפשר בקלות להעניק את הכינוי - מנהיגת המרד. כששמעה על מתווה התו הירוק, איך נגיד בעדינות, עף לה הפיוז. "התו הירוק הוא רק סימפטום", היא אומרת. "כדאי לשים לב למחאה ולהתארגנות הנדרשות עכשיו. הבעיה גדולה ומתמשכת, ואני מדברת בשם קבוצה ענקית של אנשים שכואב להם, שחושבים שזה בלתי נסבל, וקולם אינו נשמע".

ד"ר ירום היא מרואיינת מבוקשת בימים אלו. השבוע אמרה לרינו צרור את הדברים הבאים: "הנרטיב שהביא ועדיין מביא לכליאת קשישים הוא כנראה לא מהיום. הזכויות שלהם, הקול שלהם תחת מסווה של דאגה שלא ימות - כל זה נשאר עדיין מתחת לרדאר. תשמע את הזקנים ברחוב. בדידות זה דיכאון, דיכאון זה מוות".

את משתמשת במושג טלאי ירוק. "כשאומרים פה את המילה נאצי כולם קופצים, אבל אין יותר נאצי מזה. מה ההבדל? במקום טלאי צהוב זה טלאי ירוק, לא ליהודים, רק לזקנים. עוד מעט ייקחו להם גם את הרכוש. אנשים נתנו הרבה כסף בשביל לא לגור לבד ואז מצאו את עצמם סגורים בחדר, ועוד ברשות מדינה".

"הגברת גילה גמליאל חושבת שקבוצות הסיכון מינוס פלוס יהיו צריכים להביא אישור מרופא על מצבם הרפואי ואולי גם לקבל אישור מהמשטרה כדי שיוכלו להסתובב במרחב הציבורי. מאיפה הבאתם את הדברים המפלצתיים האלו? אנשים ילכו עם ניירות כמו עם סרטיפיקטים? זה לא תו ירוק, זה טלאי ירוק. מדובר במתווה מפלצתי".

אפילו עם כלבים מדברים ברחוב

ד"ר ניצה ירום לא כאן רק כדי לייצג את עצמה. היא רוצה להפעיל לובי, היא רוצה לייסד תנועת מרי מול היחס המפלה, הפטרוני והמסוכן מאוד, לדעתה, היא רוצה להילחם בחזרה ולהשיב את הזכויות שנלקחו בן רגע ממגזר שלם. "אני שואלת את עצמי למה זה כל כך מרגיז אותי", היא אומרת. "הרי חיי מלאים ופעילים. אני מתפקדת, אני כותבת בלילות, אני עובדת, אני בקשר עם הרבה אנשים ואני לא כאן כדי לייצג את עצמי. מה שמקפיץ אותי הוא העניין המוסרי של מחיקת קטע שלם של האוכלוסייה תחת מעטה של בהילות במצב משבר. לקחו קבוצה שלמה המכונה 'קבוצה בסיכון', והפיתרון שמצאו לה זה לכלוא אותה. וזה מבלי לדאוג לה לטיפול רפואי, חברתי ונפשי".

אבל כן מדובר באוכלוסיה עם סיכון "אי-אפשר לשתוק ואי-אפשר לשתוק כשאתה רואה שמיליון אנשים מודרים מהחברה בשנייה אחת, וכל הזכויות הבסיסיות נשללות מהם באחת. זה לא מוסרי ולא אנושי. כולאים אותם גם בדיור מוגן ויוקרתי, בלי לשאול אותם לדעתם. אפילו עם כלבים מדברים מדי פעם ברחוב, פה אנשים סגורים בחדר שלהם במשך חודשים, ומפקירים אותם. דופקים להם פעמיים ביום על הדלת ושמים להם חבילה, ועוד אומרים להם שזה "לטובתם". זה נקרא לדאוג להם לצרכים אנושיים?"

יש הרבה מאוד עמותות של עזרה לקשיש בארץ. "זו העמדת פנים אחת גדולה. את יודעת איפה היו כל העמותות שקשורות ברווחת הזקנים בקורונה? כולם היו בחל"ת. דווקא כשצריך אתכם, אתם נעלמים? איפה הייתם? סגרו את כל המועדוניות. יש מיליון מתנדבים שיש להם ציוד טכנולוגי מיוחד שיכול להקל על הקשישים להפעלת אינטרנט, טלוויזיה - למה זה לא מנוהל באופן ארצי? למה לא משתפים אותם במידע? הרי לעזור להם טכנולוגית זה אלף-בית. האנשים האלו, וגם אני, נולדנו לפני המהפכה הטכנולוגית, אנחנו לא מדברים את השפה הזו".

מזדהים עם השובה שלהם

"מנהלי בתי האבות נהיו השליטים היחידים של הזקנים שמשלמים להם ממיטב כספם. הם נותנים לילדים לבוא לחצי שעה ועומדים עם סטופר. מה זה? חברה שגרה ברמת אביב סיפרה לי שאם אתה רוצה לרדת לגינה והגיל שלך מעל שישים ושבע, כבר מסתובבים שם פקחים. אם זה לא צפון-קוריאה, אז מה זה? למה אתם לא מאמינים שלאנשים מבוגרים יש שיקול דעת ושכל?"

מאיפה נובעת הגישה הפטרונית הזו לדעתך? "הגישה הזו היא חלק מגישה רחבה יותר. כחברה מודרנית, אולי התקדמנו טכנולוגית, אבל לא התקדמנו בערכים. יש פה באג חברתי. מסתכלים פה אחרת על זקנים, על נשים שבוחרות לא להינשא, על אנשים שלא מביאים ילדים - מהבחינה הזו אנחנו תקועים".

"אני קוראת לזה שתיקת הזקנים. מדובר במדיניות ציבורית כללית שיש בה לקונות ואינטרסים שמגיעים מלמעלה. למה מנהלי בתי האבות הם היחידים שלא קרסו כלכלית בקורונה? למה נותנים פה הלוואות ותספורות מטורפות לעשירים ולבעלי שררה? הזקנים היו קורבן מכל כיוון, כולל של הילדים שלהם. תפסו את הכי חלשים, ואת אלו שאין להם כסף או כוח".

איך את מסבירה את שתיקת הילדים, דור הביניים? "לא נעים להגיד, אבל לדור הביניים היה נוח מאוד שמישהו הוריד מהם את הבעיה של ההורים המבוגרים. דור האמצע הזה הוא קצת אובד עצות, ויש להם מספיק על הגב. ילדים קטנים, קריירה ועוד הורה זקן על הראש. ברגע שמנהלי בתי האבות לקחו מהם את השליטה, הם זזו הצידה, וזו הייתה טעות. הם היו צריכים למרוד, לא לקבל את הדין. אנשים בוכים שלא נתנו להם להיפרד מהורה לפני מותו, זה משא כבד על הלב, אבל אף אחד לא מתרגם את זה לפעולה".

"הייתה צריכה לקום צעקה ציבורית, שביתת דור הבנים, כדי לא להפקיר את הדור הזקן. אף אחד לא יצא להילחם עליהם. העצמאים מפגינים, ההורים מפגינים, הרופאים, כולם יוצאים לרחוב אבל לזקנים אין כלום, לא כוח, ולא מי שיצעק עבורם. יותר גרוע - זקנים שסגרו אותם בחדרים בבתי אבות עוד אומרים שהמנהל מתייחס אליהם נורא יפה. ממש סינדרום שטוקהולם, הם מזדהים עם הכולא שלהם, הוא האיש הטוב".

הלכנו צעד אחד רחוק מדי?

"אם הבעיה היא שהקשישים הם קבוצת סיכון, אז בואו נחשוב איך עוזרים להם. לבודד אנשים זה להרוג אותם נפשית. אם לא מקורונה הם ימותו מדיכאון. צריך לתת על כך את הדעת ולא להוציא את כל השירותים לחל"ת, לאפשר לאנשים להגיע לזקנים דווקא בימים כאלו".

גם ביבי בן 71

"אני לא קשיש", אומר אור עמרי, 74, פנסיונר כשבע שנים אבל מהנדס עסוק מאוד בהווה, מהמושב קדימה שבשרון. מבחינתו, מדובר בכותרת בלתי נסבלת. "יש לזה את הקונוטציה של בתי קפה או קופות חולים", הוא אומר. "אני פעיל היום לא פחות מרמת הפעילות שהייתה לי כשהייתי בשנות ה-20 שלי".

מה זה אומר, פעיל? "אני מהנדס בהשכלתי, אני עובד כיועץ לרשות תחבורה גדולה בארץ, ביישומים טכנולוגיים לשיפור התחבורה. בנוסף אני משמש, בהתנדבות, כיו"ר עמותה באותו תחום (האיגוד הישראלי למערכות תבוניות בתחבורה) אשר פועלת במסגרת לשכת המהנדסים. מעבר לזה, אני לומד בקורסים שונים, וכשאין קורונה גם מבלה לא מעט בערבים, תיאטרון, מוזיקה, סרטים. אני רץ כחמישה ק"מ שלוש פעמים בשבוע, וזה רק מרחק מוגבל בגלל בעיית ברך שנותחה, ופעם בחודש אני עושה עם חברים את שביל ישראל. לפני שבוע רכשנו אופני הרים בכוונה להתחיל ברכיבות, ולפני שנה הגשמתי חלום ישן והתחלתי ללמוד נגינה על פסנתר".

אתה פעיל הרבה יותר מרוב האנשים הצעירים שאני מכירה. "העובדה שמנסים להכניס אותי לקטגוריה של ישיש היא יותר עצובה ממגוחכת. אני חושב שנטיית גורמי ממשלה לעשות את זה היא לא כדי לפנק אותי, אלא יותר כדי להגן על עצמה".

למה כוונתך? "יש מצב שאנשים בגיל מתקדם ושבריאותם לא נפלאה, עלולים להידרש לטיפולים ארוכים ויקרים יותר, אם יידבקו במחלה. קורונה או לא קורונה - המצב הזה קיים גם לגבי מי שסובל ממחלות רקע והוא בן עשרים. אז אולי הממשלה הייתה צריכה לסגור כל מי שסובל או סבל ממחלות שונות במחנה הסגר כדי "להגן" עליהם, אבל בעצם, להגן על עצמה?"

לזרוק אותנו לקפוא בשלג

"למה בכלל לחתוך את זה לפי גיל?" תמה אור, "האסקימוסים היו מוציאים אנשים זקנים לשלג, שיקפאו וימותו, ולא יהפכו למעמסה על הציבור. מזל שלא מספיק קר באזור שלנו, אחרת ביבי, שהוא בן שבעים ואחת, וליצמן, גם הוא בן שבעים ואחת, היו שמחים לזרוק אותי החוצה, לקפוא בשלג".

מה לדעתך היו צריכים לעשות? "החברה שלנו היא הטרוגנית, ובהיותה שכזאת, אי אפשר להחריג אף אחד. לא אם הוא עיוור, לא אם הוא חולני, לא אם הוא לא יודע לנגן על פסנתר, ואפילו לא אם הוא מעל לגיל מסוים. מה שעושה אותנו חברה הוא היותנו שונים זה מזה".

"חשוב גם לזכור שכמעט כולנו עוברים את אותם השלבים: בריאים יותר, בריאים פחות, זקנים יותר, זקנים פחות, עשירים יותר, עשירים פחות, יפים יותר, יפים פחות. צריך לאפשר מקום לכולם, אחרת לא היינו חברה. אם מפלים לפי גיל, אז למה לא להפלות לפי גזע, או דת? לא פגשתי אותו אישית אבל שמעתי על אחד באירופה, בשנות ה-40, היה לו שפם קטן ואני לא מתכוון לצ'רלי צ'פלין, שתחת הקטלוג של אנשים חיסל שישה מיליון מהם. מה ההבדל?".

קברו אותם בחיים

"עוד דקה אני בת שבעים ושבע ואני רותחת על כל מה שקרה כאן", אומרת רותי לוריא, רכזת חברתית ב'מוקד אנוש' (קהילה תומכת שמסייעת לקשישים שרוצים להישאר בביתם באמצעות קשר עם אב בית ולחצן מצוקה), ורכזת הגלריה העירונית בגבעתיים. לוריא עובדת חמישה ימים בשבוע בשלוש עבודות חלקיות, "כי אין לי פנסיה". את תקופת הקורונה העבירה בבית עם שתי כלבות ושתי חתולות, עם תקשורת ישירה ודיגיטלית עם המשפחה והחברים, ספרים וטלוויזיה. "אני עובדת עם קשישים", היא אומרת "אבל במקביל עוברת את תהליך ההזדקנות עם עצמי ועם חברים".

מה הקפיץ אותך? "ההתנהלות העולמית בקשר לקורונה הוציאה אותי מדעתי, אבל ספציפית כאן אני רותחת על המיקוד של גילאי 67 ומעלה, מה שנקרא "גילנות" - שמו את כולם בסיר אחד לפי גיל, בלי שום התייחסות אנושית למי אתה ומה אתה, וזה הקצין והציף דברים ישנים שאני רואה לאורך השנים".

אילו דברים? "בגדול, היחס הפטרוני המתנשא והמזלזל כלפי הקשישים, כאילו אנחנו אנשים חסרי אונים, חסרי בינה וחסרי אחריות וצריך להגן עלינו מפני מה, אני לא יודעת. קראתי באיזה מקום שלאנשים מעל גיל 60 יהיו עכשיו הגבלות קשות בטיסות, יהיה להם הרבה יותר קשה לטוס".

"כל הקטע הזה שאתה מוגדר רק לפי גילך, וזה הופך להיות המהות, נראה לי מקולקל. אני בן אדם שחי הפוך, הגיל שלי הוא משהו נלווה, כמו גובה ומשקל, וכל מה שקרה נפל עליי בבום. באופן אישי כל תקופת הקורונה לא הרגשתי במאסר, כי יש לי שתי כלבות שצריך להוריד, וגם הלכתי לעשות קניות כשהייתי צריכה, אבל במצטבר, יש לזה מחיר. במקום פעילות חברתית אני מוצאת את עצמי מתקשרת לחברי הקהילה המפוחדים שמסוגרים בבתיהם בבידוד מוחלט, שם שמעתי את הזעקה השקטה שלהם, שאף אחד לא שומע, אבל היא עצומה".

מה שמעת מהם? "בעיקר נחשפתי למסע ההפחדה הנורא והמשתק. שמעתי פחד נורא, בידוד, דיכאון. היום אנחנו יודעים שחלק מהבעיה העיקרית של מבוגרים זה בדידות, אז מה עשיתם? יצרו מצב של בידוד קיצוני, קברו אותם חיים. עד היום יש אנשים שפוחדים לצאת מהבית. אנשים ימותו מדיכאון ומחרדה, לא מקורונה".

הלחץ שמפעילים הילדים

"מה שטלטל אותי במיוחד זה לא רק הפחד של הזקנים לצאת החוצה, אלא הלחץ שהילדים שלהם הפעילו עליהם", אומרת לוריא. "כולם חוזרים על אותו המשפט: 'הילדים שלי לא מרשים לי לצאת מהבית', זה מזעזע בעיניי, בדיוק כמו לשים קניות ליד הדלת ואפילו לא לפתוח אותה להגיד שלום".

"הקשישים לא פוצים פה ולא מצייצים, וגם הילדים שלהם מפעילים עליהם מנגנוני הפחדה איומים. דור הביניים שתקוע בין ההורים המזדקנים ובין הקריירה והילדים שלהם מאוד מטריד אותי".

דור הביניים כשל פה לדעתך? "מה שקרה לדור הביניים בקורונה היה ההבנה שההורים שלהם עשויים לחלות ולמות, מה שיקרה בכל מקרה, אבל בקורונה זה פתאום נחת עליהם. גם הבת שלי שחיה בפורטוגל אומרת לי כל הזמן שלא אצא, ושאשים מסכה. ברור שאני שמה".

להחזיר את הכבוד לזקני השבט

"מה שמכעיס אותי ברמה האישית זו העובדה שלא נותנים לי להחליט על החיים שלי. בסדר, יש מחלה מסוכנת, תנו לי עצות, תנו לי מידע, ותנו לי להחליט מה אני בוחרת לעשות בנידון. גם בשפעת, אפשר ללכת לרופא, אפשר לקחת חיסון, אפשר להישאר בבית. תנו לי לנהל את חיי. זו חוצפה וזלזול טוטאלי להכניס את הזקנים למצב של תינוקות חסרי אונים. הגנתיות היתר הזו מאוסה עליי בטירוף".

"זה נכון שההתבגרות והגיל המבוגר יוצרים מגבלות אבל מגבלה לא הופכת את האדם למוגבל, הוא פשוט בעל מגבלות. אותו הדבר לגבי הקשישים. אם הילדים שלכם מלחיצים אתכם תגידו להם דבר פשוט: אם הגענו עד הלום, אולי אנחנו יודעים להסתדר? אולי עשינו משהו טוב עם החיים שלנו? הגיעו הזמן להחזיר את הכבוד לזקני השבט, ואני ממשיכה להיות חברה נאמנה בתנועה לשחרור הקשישים".

ראיתי את הנכד החדש גדל בווידאו

ויקי יוחנן, 64, מבת ים, אקטיביסטית חברתית ומנהלת את מועדון הקשישים על שם פורטר ביפו, נחשבת לקבוצת סיכון למרות ש"הקשר ביני לבין זה הוא שמיים וארץ", היא אומרת. "אני לא צריכה להיות שם, לא לפי גילי ולא לפי מצבי הבריאותי או הקוגניציה שלי או היכולות שלי. אף אחד לא ספר אותי".

לבתה הצעירה נולד תינוק לפני חודשיים. "לא ראיתי את המשפחה שלי כבר חודשיים ואת הנכד החדש ראיתי גדל רק בסרטוני וידאו. השבוע חיבקתי אותו בפעם הראשונה וגם את זה עשיתי עם חששות. כמה הפחדות הפחידו אותנו".

מועדון הקשישים שלה הוא רב-תרבותי ומכיל ערבים מוסלמים, נוצרים ויהודים מגיל פנסיה והלאה. מטבע הדברים היא קרובה לעניינים וראתה מקרוב את מצוקת הגיל השלישי בתקופת הקורונה. "כשאני מתקשרת למבוגרים הביתה, הם לא רעבים ולא צריכים תרופות, הם צמאים לחברה. הבדידות תהרוג אותם. אלו שלא מתעסקים עם המדיה הם בכלל עלובי החיים, יש להם מכשירי טלפון שחורים של נוקיה, איפה הם ואיפה וידאו או זום? אני לא יכולה לשלוח הרצאות או לתקשר איתם חוץ משיחת טלפון".

"נשים מתקשרות אליי, מתחננות להגיע למפגשים, שואלות מתי חוזרים לפעילות. אחת מהן הפסיקה לאכול, אין לה תיאבון, ממש כואב הלב עליהם".

מה את אומרת על ההדרה, המחיקה והיחס הפטרוני? "קודם כול מעצבן שלא היו שותפות נשים במוקדי קבלת ההחלטות, היו רק גברים. את יודעת שמנהלות מועדונים הוצאו לחל"ת ולא הוחזרו? נשים עבדו מהבית בלי שכר, רק כי לא רצו להפקיר את הקשישים. הניצול הזה מקומם".

אחראית על הפגת בדידות לקשישים

בעיריית ת"א ישנה מישהי שאמונה על התפקיד של הפגת בדידות לקשישים, יש דבר כזה. דווקא בימי הקורונה, היא יצאה לחל"ת. "עוד לפני הקורונה הבינו שהבדידות בין חמישי לראשון ללא פעילות וללא חברים מאוד קשה לקשישים", אומרת ויקי, "ולכן מינו בחורה מיוחדת לתפקיד הזה. ואיפה היא הייתה בקורונה? הרי זה בדיוק הגדרות התפקיד שלה, אז מה עשיתם? דאגתם לאוכל. יופי, הזקנים יהיו שמנים יותר ומדוכאים הרבה יותר".

"בכלל, מה פתאום מדברים עלינו מעל לראשנו, ואף אחד לא שואל אותנו כלום. אין לנו מה להגיד? רוב המנהיגים שלנו הם בגיל מבוגר, מעל 70. אנחנו בשנת 2020 והמידור הכולל הזה לא מוצדק. לדעתי היו צריכים לתת לאנשים לבחור את דרך ההתמודדות שלהם. להסביר את המצב ולתת להם לקחת אחריות על חייהם".

ומה עם חברי המועדון שלך? "המועדון סגור, עדיין לא שחררו את הזקנים מהבתים, אבל הזמנתי אותם לגינה ועשינו פעילות. חברות המועדון היו כל כך צמאות לחברת אנשים, לדבר קצת, כל אחת סיפרה מה היא חוותה, הן כל כך התגעגעו, הלב נשבר לראות את זה".